שולמית אפפל | Shulamit Apfel

הספר "בעתיד העבר יסתמן כאפשרות" ראה אור ויימצא בימים הקרובים ברשתות ובחנויות

הספרים העצמאיות, בגרסה דיגיטלית בחנות "עברית", וברכישה ישירה דרכי כאן ובפייסבוק .

שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. זהו ספרה התשיעי. 

שירים שפורסמו במוסף לספרות של ידיעות אחרונות בעריכת אלעד זרט בתאריך 14/04/23

תשמע איגור אני לא מתגעגעת לספרים, זה נראה לך נורמלי? בטח עונה איגור ומחייך. לאיגור יש חיוך לכל שאלה. איגור מהמם.

תשמע איגור אני לא מתגעגעת לציורים. בטח הוא אומר איך תתגעגעי בחיים שלך לא הלכת לתערוכה הלכתי איגור אבל לא בשנים האחרונות לא מאז שנחתכו אצלי קצות העצבים. שטויות אומר איגור אפשר להסתובב במוזיאון על כיסא גלגלים. הייתי לוקח אותך. וכמה היית גובה לשעה. על זה עוד נדבר אומר איגור.

תשמע איגור אני מתגעגעת למבט הרך של דודתי. אף פעם לא הרימה יד או קול. אימא שלה אהבה את הבת הצעירה אבל היא השיגה לעצמה בעל טוב לחיים ושני ילדים וכמו אימה צופפה בליבה רק אחד. כולם אהבו את דודתי גם האורחים שעדיין ישבו וחפרו בלפתן כשהיא כבר התחילה לְטַאטֵא את החדר. ומה נשאר לי מזה רק ריח המגרה העליונה של המזנון בפרוזדור אליה הגעתי על קצות האצבעות כדי להציץ בסכו"ם הכסף לחגים.

תשמע איגור, אין לי דמיון. אפילו החלומות שלי כבר קרו.

4/2016

אירוסין בשנת 1953 לערך

זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים הוא ספרה השמיני של המשוררת המוערכת והמצוינת כל כך שולמית אפפל.

בספר שירים ושירים בפרוזה, והוא מהווה השלמה לטרילוגיה שיצרה אפפל לאחר עשרים שנות שתיקה יצירתית. קדמו לו הספרים פחות מאמת אין טעם לכתוב (2012) ותדמייני שאת כוכבת (2017). 

בספר החדש, הרואה אור בפטל הוצאה לאור, מזדככת כתיבתה של אפפל ומעמיקה ביתר שאת. הגירה גיאוגרפית וגלות רגשית, כתיבה וגעגוע, מפגשים משני חיים – עבר והווה מצטלבים בספר בפואטיקה עזה וצורבת.

אני רוצה לקרא איך שאתה כותב . זה מרגיע אותי. אתה מגיע אלי מתורגם. אני אוהבת את העיר שלך. הגשרים ושמות הרחובות שאתה מזכיר כמו החברה שלי דבורה שזיהתה בשם גם אנשים שלא הכרתי. "נתן הבטיח לא לצאת עם צילה ועכשיו הם מתחתנים ואני צריכה ללכת לחתונה עם אסיה דודה שלה כי צילה יתומה ואין לה אף אחד" ואני לא הכרתי את המשפחה הזו כשכולם עוד היו בחיים וגם את דבורה בקושי הכרתי ואף פעם לא גיליתי לה כמה זה הביך אותי לשמוע חיים של אחרים שהם עבורי כשם רחוב בעיר זרה.  אבל את הרחובות שלך אני אוהבת. את פנסי הרחוב והמועדונים באמצע הלילה ואת השדיים  שנשענות על הבר כשהאישה שמוזגת את הליקר נזהרת לא לשפוך טיפה ואתה מועך אותה עם העיניים שלך והיא צוחקת ובדרך הביתה במונית אתה נזכר ששכחת לטלפן לאשתך ואתה מבקש מהנהג לעצור ולחכות עם מנוע דלוק ונכנס לתא טלפון ואומר לה כמה מילים בסמטה ששכחתי את שמה אבל אזהה מיד לפי עגלת הפרחים שעצרת לידה לקנות זר סיגליות ובדרך חזרה למונית כמעט מעדת לתוך שלולית כי בינתיים התחיל גשם ושכחת להכניס אותי לספר אותו אני קוראת.