השורות כאן נכתבו בעקבות שיחה עם פרופ' ג'וליאן הולט לנסטאד שערכה איילת שני ( הארץ מוסף השבת 2/10). אני לא אלחין את הטקסט הזה. זה רק מחקר אחד ויהיו עוד כאלה. המערב שעד כה קבר את המוות מניח את הבדידות על השולחן כסיבת הסיבות. ועל זה נבנית קריירה. אף פעם לא היינו שווים כל כך הרבה אחוזים. היינו ועודנו האדם הבודד בעולם רק במחיצת היראים והמובכים מהבדידות כאילו שיש מסכה זוגית. אין מסכה זוגית. זה רק אנחנו ועורנו. ויש גם הספונים בנוחות יחסית ב"חשכה נראת" דווקא במחיצת בני זוג ומשפחה. ועדיין בדידות היא מה שתתרחש על כולנו במקודם או במאוחר ואין מכינה נפשית לקראתה ואפשר רק לנסות למלא אותה במה שנחליט שאנו רוצים לקרא לראות ולשמוע. המגפה הזו היא אכן צרה למיטיבי לכת ואתגר גם למי שלא עומד נפחד מול המראה שהוצבה מול האנושות.