שולמית אפפל | Shulamit Apfel

השירים ראו אור במוסף לספרות של ידיעות אחרונות בעריכת אלעד זרט בערב יום כיפור 27.09.2020

בדידות היא ממין נקבה. אני לא יודעת למה אבל כך היא נבראה בלשון. ואומרים על הבדידות שהיא קשה. ואומרים את לא יכולה להשוות את זאת וזאת אליך. את אוהבת בדידות. לא הבדידות לכדה או כפתה עצמה עליך ולא כי התרגלת ולא כי כך קרה , את אוהבת בדידות, קבעה. כאילו היא נתפרה עלי זה מה שחשבה. פעם ציפורה הבטיחה להכיר לי את הגיס שלה אבל מפחד שאוכל אותו לארוחת בוקר, ככה היא אמרה, וויתרה. ואני חשבתי שעלי להגיד לה הפוך ציפורה הפוך. תבינו לבד. אז מה עונים לציפורה כשהיא אומרת הבדידות תפורה עליך כאילו הלכתי ברגל כל השנים את כל הדרך עד נהריה לסלון דזירה הוט קוטור ידי זהב בשדרות הגעתון לפני המבול הגדול לגזור חתיכת בד אש להתעטף בה כשאני כותבת ואין לי די מילים לכסות על רעש הלב כאילו אני כפר שלם ודומם למרגלות הר געש שמאיים עליו ורציתי רק להגיד ציפורה פחד בדידות, בדידות והפחד מוות, מוות ורק הפחד אהבה לא אהבה. שתדע.

קשה לי לקרא לאחרונה. אני רוצה להאשים את הקורונה אבל אני לא יכולה לרמות את עצמי. אני מאד עסוקה אני אומרת לספרנית. אישה ולא מלאך עיניה חודרות ואני בלי אוויר נעלמת בלי לקחת ספר. חצי שנה לא הפכתי דף ומה שהפכתי נתתי למוזס שישפוט. אני מכירה אותו הוא יאהב את זה. הכול רכילות. המטבח לא שלי ולא צולם על ידי. אני לא מסובבת את הגב לצלוב ואין לי כיסא עם משענת מחוררת עם קווי מתאר של מגן דוד. לא המצאתי כלום הכל בצילום.

הַפָּנִים לַחַלּוֹן

הָעֵינַיִם לַשֶּׁלֶג

הַתַּנּוּר בַּחֶדֶר

הַסְּנָאִי בַּכְּפוֹר

הָעֵץ בַּשְּׂדֵרָה

הַקִּיר כְּמִשְׁעֶנֶת

הַבְּדִידוּת בִּכְפִיָּה

נוֹכְחוּת הַשְּׁתִיקָה

בַּמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלָּהּ

השיר התפרסם היום במדור השירה בידיעות אחרונות

Marko Risovic צלם תעודי מסרביה
הצילום הזה מזכיר לי את חברתי ז'ושה. שמה עוברת לזיוית. ג'ינג'ית שמחה וצוהלת ומלאת אהבה לעולם. עלתה כילדה עם הוריה מפולין כנראה בעליית גומולקה והתגוררה בשכונת מונטיפיורי. לימים נעלמה לי וחיפשתי אותה עד שנודע לי שנפטרה. בדמי ימיה נפטרה. אהבתי אותה.

בהארץ ספרים פורסם היום מאמר של רן יגיל על "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" שראה אור בהוצאת פטל 2020

סופרים אותנו כמו ראשי בקר והמניין תופח וחוסם את הכניסה. נשברנו. נעשינו סבלנים. הנעלם מעינינו מצליף בזה שעומד מאחורינו והוא יורק פחד מוות. המילה האסורה הותרה לשימוש לאחרונה. הגיעו תורי להיכנס. עכשיו אני בפנים. מנהלת הסניף תולה עיניים במדפים. אני קונה מעט ירקות וחוזרת הביתה אולי אצליח סופסוף לקרא בספר ששאלתי מהספרייה. הוא מונח חודשיים על השידה בתנוחה מסיונרית וכבר לא נעים. אני מפרידה את המחשבות בחוצצים. מנהג נרכש משנים ריקות במחלקה לחוזים. אנשים מדברים טובות על פאזלים למי שלא מגיב טוב לשינויים. אני לא יודעת למה להאמין. הרחוב עצר והטבע המשיך וכל כך שקט שאני מוכנה להתפשר על צרצר.

זה אחד מאותם ימים שמתרבים לאחרונה בהם אני לא רוצה לדבר  עם אף אחד ולא לראות אף אחד ולא להינזף ולא להתחבב ולא שמש ולא ירח כי זה בדיוק היום עליו  נאמרה המימרה התלמודית על לימוד חכמה יוונית – שעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה. וביום כזה אני נמלאת כאב ושתיקה עד עמוד השדרה ואללה יסתור קשה לי להתרומם ולקום וללכת ואני נעמדת ועומדת בלב הבית כמו תורן על גג ריק.

אני מטיילת הרבה וככה הגעתי לקופנהגן חמש שנים לפני שנולדתי.  שני חיילים גרמנים חלפו על פני. מפני שאני עתידה להיוולד לְסַּפָּר שמתי לב שהם עדיין לא מתגלחים. נאצים צעירים מאיזה כפר שבמזל לא נשלחו לחזית. וככה טיילתי לי ברחוב, יהודייה טרם לידתה כי הורי שניהם ברוסיה ועוד לא נפגשו הוא בצבא האדום והיא עם אמה ואחיה הקטנים בערבות אוקראינה וכולם מוכים וחבולים ישרדו בזכות גרעיני חמניות.  היות ועוד אין לי נשמה אני הולכת בנחת בעקבות שלושה דנים מסודרים. הנשים בתסרוקת מוקפדת גלגל חיצוני כלוא בסיכות קטנות וכובעים כנהוג על ראש שלושתם. עכשיו כבר כואבות לי הרגליים ואני מחפשת חנות ספרים בית קפה עוגה קפה בד לשמלה וטיל להוריד על גרמניה ועל ….לא חשוב. זה בפעם אחרת. וכאמור אוולד רק בעוד חמש שנים והאלוהים שלי מעניש קדימה ואחורה על כן אספוג אלימות כדי לגמור חשבון עם היטלר ולהגיע עד חמלניצקי. אבל לא רק אני ולא רק אתי. כל הדור השני.

* והדנים היו בסדר.

היום לפני 40 שנה אמרתי לאמא שאין ברירה היא יוצאת מהבית. היא הבינה למה אני מתכוונת אבל חשבה שזה יקרה רק בעוד כמה ימים. זה היה מזל כי מה שחיכה לה לפנות בוקר היה איום ונורא אבל כבר היו סביבה רופאים ואחות שהכירו ואהבו אותה בהדסה עין כרם. אהבתי אותה אני מתגעגעת אליה. על אבי אני חושבת מדי פעם. להורי לא היתה חמלה כלפי. ידעתי שכול מה שראיתי בביתם עלי לשכוח. לפני שנים אמר לי עיתונאי שכמשוררת לא עשיתי פריצת דרך בשירה העברית כי לא איבדתי את אחד מהורי בנעורי או אפילו את שניהם כי רק יתמות מולידה שירה גדולה אז זו הזדמנות לומר לעיתונאי המזדיין הזה-הנה אני- איבדתי את הורי כל יום בכל ימי חייהם.

זה היה יום שאם רוצים להמשיך לחיות חייבים לכתוב בשביל לזכור כדי לשכוח. קשה לנשום. קשה לקרא. אסון בסדר גודל מקראי עקר אותנו מחיינו כאילו היינו יבלית. בספר שייכתב אחרינו נהיה לא יותר מפסוק אחד בינתיים אנחנו כאן וישנו האני וישנם אנחנו בזרות ובקרבה. אותי כידוע וכרגיל מרגיע רדיו שוויץ ציורים ומקומות מן הזיכרון ומה שעולה בידי להפיק מהמחשב. כל השאר אני ממציאה וחולמת שם למדתי איך להתפצל ולהתחבר ולא לזהות את האני ומאחר ופחד מתעתע בי אני ממהרת לחזור לעצמי שם אני שלמה כשאף אחד לא מחכה לי.

édouard vuillard 1868-1940