מייק ברנט 1975-1947
בשבוע שמייק השליך עצמו על פריז יהודה עמיחי בא בהזמנתי לקרא שירים ב"נינווה" גורדון 26 שנת 75' אחרי המלחמה. קודם שקרא ישבנו לקפה במלון דבורה בבן יהודה בפינה. מייק קפץ באותו שבוע. ספרתי לעמיחי התרשמתי שלא הכיר או ידע על מי אני מדברת אבל היה לו לב טוב ומקשיב. היום אולי משום שישבתי בקומה גבוהה מול חלון גדול ופתוח ותל אביב נִפְרְשָׂה לעיני צדתי משפט שניחת ונשכח מיד אחרי שאמרתי אותו לבת שיחי אשה צעירה שנולדה שנים הרבה אחרי שמייק כבר לא היה. פעמיים התאבד. פעם אחת הוא ניסה פעם אחת הוא הצליח. היא זכרה את המילים ושלחה לי אותן לווטסאפ.
נולדנו בהפרש של שנה בפמגוסטה קפריסין. במחנה עקורים.
מעולם לא נפגשנו. ואולי כן. בחצר. למדנו באותו בית הספר.
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 
תודה, שולמית אהובה על שירתך שהיא מיומני ההחיים, ככה זה עם התאבדויות. מספיקה פעם אחת שתצליח, ובתוך חייך היו שהצליחו.איזה כיף שנשמרה השורה הזו. איזה כיף שלעמיחי היה לב קשוב.איזה נורא להיוולד במחנה עקורים ולשאת את זה בלב לאורך תחנות החיים.