אַתְּ אַף פַּעַם לֹא יוֹדַעַת מָתַי הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בּוֹ הַחַיִּים מַתְחִילִים לְשַׁנּוֹת אוֹתָךְ לַהֲרֹג אוֹתָךְ לִקְשֹׁר אוֹתָךְ בַּחֲבָלִים גְּלוּיִים. אֲבָל בְּאוֹתוֹ מוֹצָאֵי שַׁבָּת יָדַעְתְּ. קִנְאֵתְ בַּחִיּוּת שֶׁל הָאִשָּׁה הַהִיסְפָּנִית בַּשִּׂמְלָה הַכְּחֻלָּה. יָפְיָהּ הָיָה עַז. בּוֹטֶה. שָׁדַיִם כְּתֵפַיִם מַבָּט. הַכֹּל הָיָה צְעָקָה שֶׁצִּלַּמְתְּ. רָצִית לִדְבֹּק בָּהּ כְּבֹשֶׂם. לְפַתּוֹת כָּמוֹהָ לְהִתְפַּתּוֹת כָּמוֹהָ לִרְקֹד עַד שֶׁיּוֹצִיאוּ אוֹתָךְ עַל אֲלוּנְקָה. זֶה הָיָה בְּתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס בְּמַנְהֶטְן בְּעֶרֶב חַם כְּמוֹ הָעֶרֶב כְּשֶׁפִּרְפַּרְתְּ עַד שֶׁהֶחְזַרְתְּ לְעַצְמֵךְ אֶת חַיַּיִךְ.
בצילום אשה היספנית במוצאי שבת בתחנת אוטובוס במנהטן
שולמית אפפל | Shulamit Apfel 
"כל האנשים הבודדים" (נוסח מתוקן)
למקרא דברייך הנוגעים
מתמלאים חדרי הלב בתוגה.
כאחד ממושאי שירת החיפושיות וכדי
לא לדבר בהכללות מהסוג של
החיים הם כמו… או
האדם הוא יצור בדיד… אגיד
כי רק מעצמי אני יוצא
ורק לשם, מטבע הדברים, אני
יכול לחזור. ואולם
בנפשי אני מוצא
את ארץ השקרים
לחזור לשם זה חור שחור.
כמה אמירה בתמונת בודדת.
הטקסט נספג לעור
אמיתי וחודר.
'רצית לדבוק בה כבושם' –
כמו התמונה, ארבע מילים
וסיפור שלם דבוק בו – משפט שלא אשכח.
תודה.
אח, שלומית…
פתאום תפסתי שאת כותבת שירה אקפרסטית. מדהים. פעם, ב-2006 או שנה מאוחר יותר חיפשתי, רציתי לכתוב עבודה בנושא. לא כתבתי. והנה כמה שנים אח"כ זה מופיע… ככה על המסך שלי, באמצעותך.
הוריי לאישה ההיספנית שהפילה לי את האסימון!
מילים נפלאות ונכונות מאין כמותן.
גם בתמונה אני רואה אשה עצובה למרות שמחת השדיים והצבעים
היא הזכירה לי אגב את זאת של דיאן ארבוס
בגלל ההתרסה. אבל באישה של ארבוס יש גם אימה.
פינגבאק: קטע מתוך קטע וחם לי מדי | שולמית אפפל
את מי היא מבכה שם, בקעקוע שעל זרועה, בוטה ואנרכיסטי להפליא?