האמנו בירח / שולמית אפפל

בֵּית הוֹרֶיךָ נִקְרָא נַחֲלָה לַנַּחֲלָה הָיְתָה בְּרֵכָה אֶת הַבְּרֵכָה עָטַף פַּרְדֵּס. הִתְרַשַּׁמְתִּי. לֹא הָיָה לִי מֻשָּׂג מֵאֵיזוֹ כּוֹס לִשְׁתּוֹת וּבְאֵיזוֹ סַכִּין לַחְתֹּךְ אֶת הָאֲוִיר וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׂחוֹת. לֹא נִכְנַסְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיךָ גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַמַּיִם בַּבְּרֵכָה לֹא עֲמֻקִּים וּמִי מַצִּיעַ לָתֵת אַהֲבָה בְּמַיִם יְרֻקִּים. כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל רֶקַע אָז לָנוּ לֹא הָיָה כָּזֶה. הֶאֱמַנּוּ בַּיָּרֵחַ. אַחֲרֵי שָׁנִים בְּעִקְבוֹת בִּקּוּר אֵצֶל קְרוֹב מִשְׁפָּחָה בְּמַחְלֶקֶת שִׁקּוּם נִתְקַלְתִּי בְּךָ יָשׁוּב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים. שָׁקֵט וְכָנוּעַ וַעֲדַיִן נָאֶה לְהַפְלִיא הֵנַחְתָּ לִי לָגַעַת בְּפָנֶיךָ וּלְהוֹבִיל אוֹתְךָ לַחֶדֶר וּלְהַשְׁכִּיב בַּמִּטָּה